ככל שגובר המאמץ לגרום לכך שהציור ידמה לדבר מה אחר שמחוצה לו, הופך הציור לציורי יותר, נהיה מודע יותר למהותו המלאכותית.

 

ואניטס (...הבל הבלים, הכל הבל...) הינו תת-ז'אנר, סוג מסוים של טבע דומם, המהווה תזכורת למתבונן לגבי מהותו הסיזיפית של המאמץ האנושי לשלוט על עולמו ולעצב את עתידו, וכן תזכורת לחוסר התועלת שבהישגים החומריים אליהם שואף האדם.

 

הואניטס מצביע גם על ארעיות היופי הגופני, על חלוף הזמן ועל המוות הבלתי נמנע. מוטיבים שכיחים בציורים אלה הם גולגלות, שעונים, נרות כבויים, ניחוח פרחים ופירות בשיא בשלותם שהוא גם רגע המעבר לריקבון הבלתי נימנע, וכד'.

 

יחד עם זאת קיים סוג חדש של ואניטס, דרמתי פחות וחילוני יותר, כמעט משעשע, בעל טעם דקדנטי מסוג חדש, שהתפתח במאה העשרים ובעיקר במחצית השנייה שלה. כאן שואפים לייצג דימויים חזותיים המתווכים ע"י טכנולוגיית השידור ההמונית שלהם – שלטי פרסומת, מסכי קולנוע, טלוויזיה ומחשב. אלה קובעים איך להתלבש, איך להתנהג, מה לאכול ולאן ללכת... כדי להיות קיימים, כדי להיות שייכים למציאות.

 

התהפכו היוצרות – מעכשיו העולם האמיתי יהיה זה שיחקה את עולם הדימוי.בהיותם מעשה ידיים מלאכותי, צבעוני ובלתי מתכלה, מתפקדים הדימויים המשודרים הללו כמגן דמיוני בפני כוחות הטבע ותהליכי ההתהוות והשינוי החברתיים. זאת משום שדימויים סינתטיים אלה לעולם אינם מזדקנים, שכן גם הדגמים וגם הדוגמנים המוצבים בהם, סטנדרטיים הם וניתנים להחלפה.

 

הדימויים המשודרים סומנו והועלו לספירת האמנויות היפות ע"י הפופ-ארט. בכך נסגר המעגל שבו, חברה המבוססת על שיווק וצריכה מצליחה להציב את הסחורה כחפץ יחיד לסגידה, ומכוננת פולחן מונותיאיסטי מסוג חדש המאחד אליטות והמונים לקולקטיב מדומה אחד.

 

הדימויים הללו הם מלאכותיים אבל אינם וירטואליים. הנעורים הסינתטיים והנצחיים המיוצגים בהם ושידורם ההמוני – על יופיים הפולש והבלתי מתכלה – שואף להחליק עד דק את הפערים העמוקים הקיימים בין בני האדם, בין מעמדות ובין תרבויות, ומעלה על נס את הדמיון בהופעה, דמיון אשר אינו אלא דמיון מדומה.

 

א.ד.

2003.

הבלים           לפני שהיה לאמנות, היה הרישום כלי שבאמצעותו ניסה האדם לבייט את הטבע. כך, בשם הכישוף, הדת או המדע, השתמש האדם בדימוי החזותי כאמצעי לגרש שדים, להעלות תפילה או להבין את העולם שמסביבו, לנכס אותו ולשלוט בו.

 

דימוי שכזה הוא סלקטיבי בהכרח ועל כן חלקי והיררכי: מבליט את המעניין, מדלג מעל הנותר ויוצר לקט מלאכותי חדש, שניצב בין האדם לבין העולם ומתפקד כמסך: גם מגלה וגם מסתיר. עליו מוקרנים דימויי עולם מסוימים אשר נתפסים כשלמות אחת,

 

למרות שהמסך, ככזה, מצל על מה שהוא מתיימר להאיר. האמת תמיד בצל וכאשר מאירים אזור מסוים הצל זז לאזור אחר.

 

אולם, יומרנותה של האמנות גדולה יותר. היא שואפת לכונן מציאות גבוהה יותר שתהיה ממשית אך לא ניתנת למגע, חזותית אך בלתי נראית לעין, חומרית ורוחנית גם יחד. זאת מפני שהאמנות שואפת לכונן מציאות חדשה באמצעות הצורה, כאשר צורה זו נובעת ממעשה האמנות עצמו ולא מהעולם החיצוני, אותו היא שואפת לייצג.

 

אפילו בתקופות בהן המטרה המוצהרת של האמנות הייתה להיות חלון פתוח למציאות (אשר הוגדרה אחרת בכל תקופה), האמנות תמיד נתמכה במערכת מוסכמות אשר היו מוכרות היטב לחברי הקבוצה אליה הייתה מופנית היצירה האמנותית.

 

הצורה היא האמצעי דרכו יצירת האמנות מפנה את המתבונן אל אזורים שהם מחוץ למסגרת היצירה עצמה, אל רבדים לא מוכתמים ונקיים מקו ומכתם. את הפער שביניהם – את המרחק הבלתי עביר הקיים בין שני אלה ושעליו יש לגשר – עוטפת האמנות בגעגוע.

 

עד למאה השש עשרה היה נחשב הטבע הדומם לז'אנר הציורי הנחות מכולם. לעומת הז'אנרים הציורים האחרים ששאפו לייצג נכונה מציאות חיצונית ועצמאית, מיוצגים בטבע הדומם חפצים טבעיים או מלאכותיים אשר סודרו ע"י האומן מתוך כוונת מכוון.

 

המרחק המוצהר שבין מיקומם הטבעי של האובייקטים בעולם הממשי לבין מלאכת הבימוי הקיימת בציורים הללו, מוסיפה פן התייחסות נוסף שמסיט את תשומת הלב של המתבונן מן האובייקטים המוצגים אל ההתכוונות עצמה שמאחורי ארגונם: כגודל המאמץ הציורי להפקת דמיון, כך גודל השוני שבין הציור למציאות.

© by Eliahu Diner - created with Wix.com